|
דאוויד – הורודוק, DAVID – GORODOK ,DAWID GRODEK.
נמצאת בנפת פינסק, חבל פולסיה, בילורוסיה. עד מלחמת העולם השנייה בפולין.
העיר נזכרת לראשונה במאה ה- 14, כשייכת לנסיכות הפינסקאית, ומהמחצית השנייה של המאה ה- 16- לפולין. ב- 1793 בימי החלוקה השנייה של פולין סופחה העיר לרוסיה. בין שתי מלחמות העולם נכללה שוב בגבולות פולין.
כנראה שבמחצית הראשונה של המאה ה- 16 כבר חיו יהודים בעיר, אבל התיעוד הראשון על קיום קהילה יהודית במקום, המסונפת לקהילת פינסק, הוא מ- 1667. כעבור 100 שנה, על פי המפקדים, מנו היהודים בדוד-הורודוק 408 נפשות, ועד 1784 ירד מספרם ל- 386.
מפקדים אלה נערכו לצורך גביית מיסים, ויש להניח שיהודים רבים לא התפקדו. המפקדים מהמאה ה- 19 מהימנים יותר, ולפיהם היו 1,572 יהודים ב- 1847; והגיעו ל־ 3,087 נפשות (40% מכלל האוכלוסיה) ב- 1897.
מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית גרמו לירידה במספר היהודים. ב- 1917, שנת פרוץ המהפכה, היו בדוד-הורודוק 4,500 יהודים, ואחר כך הלך מספרם וירד. השלטון בעיר התחלף לסירוגין בין השלטון הפולני לקומוניסטי, עד סיפוחה הסופי של העיר לפולין ב- 1921. באותה השנה מנו היהודים 2,832 נפשות (28.1% מכלל התושבים).
ההשפעה התרבותית על הקהילה היהודית באה מליטא. הבנים למדו בישיבות ליטא, ולכן היו המתנגדים הרוב באוכלוסייה; ובכל זאת היו גם חסידים. בתחילת המאה ה- 19 הוקמה בידי ר' וולף גינזבורג, שהיה רב הקהילה ואהוד מאד על בניה, שושלת עצמאית של חסידי הורודוק. שושלת זאת הייתה הענף הקטן ביותר של חסידות פולסיה והנציג האחרון שלה היה ר׳ משה שנרצח בשואה.
חמישה בתי כנסת היו בקהילה, כולם מרוכזים בשול הויף. אחד מהם של החסידים (חסידי סטולין). בתי הכנסת האחרים היו בית הכנסת הגדול המכונה "די קאלטע שול״ (בית הכנסת הקר), בית המדרש הגדול, בית המדרש של הנגידים, בית המדרש של הרב.
הנהר הורין חצה את העיר, שהייתה בנויה בתי עץ. הדליקות הרבות הביאו לייסוד אגודת כבאים ב- 1904. היוזמים, האחראים והפעילים במשך כל שנות קיומה של האגודה, עד למלחמת העולם השנייה, היו ברובם יהודים.
בין שתי מלחמות העולם, ועל פי צו שלטונות פולין, התקיימו פעמיים בחירות לקהילה, אבל סמכויותיה היו מצומצמות ובחירת הרבנים גרמה למחלוקות פנימיות.
באין בית יתומים בעיר הוקם ״ועד יתומים״ שדאג להחזקת הילדים בבתים פרטיים, והקנה להם מקצוע.
בהעדר ידיעות על פרנסות היהודים הראשונים, הדעת נותנת שהיו כבשאר ערי ליטא; מסחר ביי"ש, במלח, חכירת מכס, בתי מרזח, פונדקים. כנראה שהתפרנסו גם מסחר בחמרים שהיו בסביבה, כמו עצים, אשלג וזפת. במאה ה- 19 חל שיפור בכלכלת פולסיה והתפתחות סחר העץ השפיעה גם על כלכלת העיר השוכנת בסביבה של מים ויערות. התפתח מעמד של סוחרים בעצים ושל ״אנשי מים״, שהעבירו בדרך הנהר עץ וסחורות אחרות ליעדיהם, לחופי הים הבלטי ולאוקראינה. בלטו כמה סוחרים אמידים שהעבירו את סחורתם בספינותיהם הפרטיות או החכורות.
היו בין היהודים מגדלי בקר וסוחרים בו, בעלי טחנות קמח, חוכרי אחוזות וחוכרי אגמים לדיג, סוחרי עורות ופשתן. מסחר הבקר תרם גם לפיתוח הבורסקאות. קשרי מסחר קויימו עם פינסק הקרובה ועם מרכזים מרוחקים כמו וארשה ולודז'.
החנוונים, שרובם התפרנסו בקושי, סיפקו את צרכי בני העיר וכפריי הסביבה. תוצרת בעלי המלאכה היהודים סיפקה את צרכי השוק המקומי וגם שווקה לערים אחרות בפולין. בין בעלי המלאכה היו חייטים, סנדלרים, נפחים ומסגרים. רבים עסקו בעבודות בנייה; בנאים, זגגים, נגרים ועוד, בין הבנאים היו מומחים לבניית בתי עץ ובתי לבנים.
התחבורה המקומית והבין עירונית הייתה על ידי סוסים וכמעט כולה בידי יהודים. כאשר היה צורך להתמודד באמצעי תחבורה מתקדמים השקיעה קבוצת עגלונים יהודים ב- 1898 ברכישת אוניית קיטור. קבוצה אחרת יסדה ב- 1921 חברת אוטובוסים.
הניתוק מאוקראינה אחרי מלחמת העולם הראשונה פגע בבסיס הכלכלי של יהודי העיר. שני האירגונים של בעלי המלאכה ושל הסוחרים יזמו, בתחילת שנות העשרים, הקמת שני בנקים קואופרטיביים, ״הבנק העממי״ ו׳׳בנק הסוחרים״. רבים מיהודי הסביבה היו חברים בבנקים אלה, מעוטי היכולת קיבלו הלוואות קטנות מקופת "גמילות חסדים", שהוקמה באותה תקופה בידי ועד ציבורי וקיבלה את כספיה מהג'וינט.
אחרי הסיפוח לפולין הכבידה מדיניות השלטון הפולני על היהודים ורוששה אותם. לעיר באו פולנים לשם תחרות בחנוונים היהודים. ולמרות עזרת הג׳וינט החלה הגירה אל מעבר לים.
בימי מהפכת 1905 היו חברי ה״בונד״ והתנועה הטריטוריליסטית סוציליסטית פעילים באירגון יהודי להגנה עצמית.
השפעת הציונות, כמו של ההשכלה, הגיעה גם כן מליטא. הציונות הייתה חזקה כבר מימי "חיבת ציון". הנוער למד ודיבר עברית, נוסד ״החדר המתוקן" בו לימדו עברית בעברית.
בחתונות מכרו בולים של קרן קיימת. בתקופת הצאר הייתה פעילות ציונית חשאית, שאחרי המהפכה הופסקה לסירוגין על ידי השלטון הקומוניסטי והתגברה אחרי התייצבות השלטון הפולני. הוקם ״גדוד קרן קיימת״ שריכז סביבו את כל הפעילים הציונים.
המפלגות העיקריות היו הציונים הכלליים וצעירי ציון, שהיו מ- 1924 ל״פועלי ציון" ובשורותיהן היו פעילים בעיקר הפועלים והנוער. ב- 1927 הוקמה ״הליגה למען א״י העובדת״ שכללה את פועלי ציון, התאחדות תנועות הנוער. מפלגות ציוניות נוספות היו ״המזרחי״, שהתחיל בפעילותו ב- 1925 ו״הפועל המזרחי״.
ב- 1924 הוקם ״החלוץ״ וב- 1926 תנועת הנוער של פועלי ציון ״פרייהייט״ (חופש), שעסקה בחינוך הנוער ועלייתו לארץ ישראל.
בין תנועות הנוער נמנו גם "העובד הציוני", ״השומר הצעיר", בית״ר והנוער הציוני. בחווה חקלאית בסביבה התקיימו קיבוצי הכשרה לקראת עלייה.
קבוצת הספורט הראשונה "קראפט" (כח) נוסדה ב- 1928. כעבור שנתיים הוקמה ״מכבי" וב- 1935 השתתפו עשרה מחבריה במכביה השנייה בארץ ישראל ונשארו בה.
ב- 1925 הוקמה ספרייה של פועלי ציון, וערב מלחמת העולם השנייה הייתה היחידה בעיר. אחרי המהפכה ב- 1917 הוקם לראשונה בית ספר עברי ״תרבות״, שלא החזיק מעמד בגלל הנסיבות. בית הספר הוקם מחדש ב- 1924, שוכן בבניין חדש, וכעבור כמה שנים נפתח גם גן ילדים. לכיתות הגבוהות, מכלל שבע כיתות של בית ספר יסודי, הגיעו גם ילדים מישובי הסביבה. ביוזמת מנהל בית הספר התארגן מבין התלמידים גדוד ״בני יהודה״ ו"גורי בני יהודה״ שכלל גם את ילדי הגן ובאמצעותם הפכה העברית לשפה מדוברת בבית וברחוב.
אחרי עשר שנות קיום מנה בית הספר 400 תלמידים. היו בו גם נגריה ושעורי תפירה לבוגרים ולבוגרות. ב- 1927 נוסד גם בית ספר דתי עברי, יבנה.
בבחירות המוניציפליות מ- 1928 נבחרו שמונה יהודים למועצת העיר שהייתה מורכבת מ- 24 חברים. מבין הנבחרים היהודים שלושה היו נציגי פועלי ציון.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בעיר 4,300 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ועל פי הסכם בין ברית המועצות לגרמניה סופחו שטחי מזרח פולין, ודוד-הורודוק בתוכם, לברית המועצות. פליטים שבאו משטחי פולין הכבושים בידי הגרמנים הכפילו את מספר היהודים בעיר.
המשטר הקומוניסטי גרם לשינויים רבים בחיי היהודים, מוסדות הקהילה פורקו, בבית ספר "תרבות" הוחלפה העברית ביידיש. בקיץ 1940 נאסרו מנהיגי המפלגות הציוניות ובפברואר 1941 גם מנהיגי הקהילה. באפריל גוייסו הצעירים לצבא.
ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות, והגרמנים נכנסו לעיר בחמישה ביולי. שנאת האוכלוסייה המקומית אל היהודים התבטאה מייד בבקשת היתר של משלחת מטעמם לתקוף את היהודים. הגרמנים נענו וכל הגברים היהודים מגיל 14 ומעלה נצטוו להתייצב ליד הכנסייה הקתולית. משם הובלו מרחק שבעה ק״מ לכפר, ובו נורו כולם לתור בורות שהוכנו מראש. רק שני נערים הצליחו להמלט ולהגיע לפלוגת פרטיזנים. הנשים נצטוו לצאת את העיר תוך שעה, והמקומיים השתכנו בבתי היהודים. לאחר שבועיים של נדודים חזרו הנשים וילדיהן לעיר, הם הוכנסו לגיטו, ותוך שנה מתו מחציתם. הנותרים נרצחו בקיץ 1942 באותו המקום שבו נרצחו הגברים, ובזה בא הקץ על הישוב היהודי בדוד-הורודוק.
העיר שוחררה בידי הצבא האדום ב- 1944.
מבין שארית הפליטה, שניצלו בהיותם בברית המועצות, עלו הרוב לישראל.
|
